אחד מסופרי הפנטזיה האהובים עלי ביותר הוא צ'רלס דה לינט. הוא בעצם אלוף בפנטזיה אורבנית, כלומר הוא לוקח אלמנטים של פנטזיה ומיתולוגיה ושותל אותם בהווה. זה מזכיר במובן מסויים את מה שניל גיימן עשה ב"אלים אמריקאים" או מה שג'יין לינדסקולד כתבה לפני שהיא הפכה לרובין הוב. לרוב הספרים שלו קלילים קומיים ומהורהרים--לא זה המקרה במולנגרו.
מולנגרו, הוא אחד מהספרים שלו שנשאר איתי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא אותו, והוא מזכיר יותר את סטיבן קינג או דין קונץ בשל אלמנט האימה שבו. מדובר באחד מהספרים המוקדמים ביותר שלו, הוא יצא כמדומני ב-85, והוא עוסק בצוענים.
רוצח סידרתי פועל באוטוואה שבקנדה ומחסל צוענים ולא צוענים כאחד. הקרבן הבא שלו היא צוענייה שחוזה עתידות ורואה את הסכנה מתקרבת. לעזרתה בא כנר צועני, שרוצה לטהר את שמו, ולתפוס את הרוצח. אבל קודם הוא יאלץ להתמודד עם השדים מעברו, ולגלות שוב את המורשת הצוענית, שאליה התכחש עם השנים.
מה שהופך את הספר למרתק, הן העובדות שהוא מגלה על עולם של הצוענים. הקודים המוסריים שלהם כלפי מי שאינם צוענים, הם הדבר היחיד שפחות או יותר ידעתי עליהם.אבל הספר מכיל המון פרטים קטנים ומרתקים, למשל הם משתמשים בשני סבונים כדי לרחוץ את הגוף, כיוון שפלג הגוף התחתון נחשב לטמא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה