Tim Burton

לא מזמן ראיתי את אליס של טים ברטון והתאכזבתי קשות למרות שבאתי בציפיות נמוכות. הסרט מסוגנן היטב, התלבושות והצד הויזואלי מעולים כרגיל. אבל, התסריט הפשטני שמדביק עלילה פמיניסטית בגרוש לדמות ראשית עם עומק של נייר פרגמנט ממש לא עובד. וגם חלק מהשחקנים שלא לדבר על דני אלפמן שאחראי על פסקול הכי חסר השראה אי פעם כנראה באו להחתים שעון ולא יותר מזה

והנה קטע מצחיק על טים ברטון:

http://www.youtube.com/watch?v=3dyGpCrFdX4

Avatar

קודם כל עלי להתוודות שראיתי את הסרט לפני כיותר מחודש והוא כבר לא ממש טרי בזכרון. באתי אליו די נטולת ציפיות, למרות שאני יודעת למה ג'יימס קמרון מסוגל, וידעתי שהוא השקיע לא מעט שנים וכסף בסרט שנשמע די רע על הנייר.
"רוקד עם דרדסים" כפיי שסאות'פארק הכתירו אותו. ועם זאת מדובר בסרט מרשים ויזואלית ברמות שלא יאומנו.
ההשקעה הטכנית והעיצוב הגראפי מדהימים. קאמרון שואב אותנו לעולם עוצר נשימה, ומצליח לשדר אמינות בסרט שמורכב בעיקר מייצורים כחולים מונפשים.

לגבי העלילה, כאן יש חילוקי דעות, ויש הטוענים שהעלילה שחוקה ולעוסה.
בחור צעיר "שכיר חרב" מגיע לעולם חדש ומסוכן, כחלק מתאגיד קפיטליסטי קולוניאלי שמנצל את משאבי הכוכב, תוך חוסר התחשבות מוחלט באוכלוסייה המקומית ויחסי הגומלין עם הטבע. הסיפור מכיל לא מעט הדים ל"חולית" של פרנק הרברט, ספרים של אורסולה לה גוין, ולסרטים של מיאזקי כמו "הנסיכה מונונוקי" Nausicaä of the Valley of the Wind ו- Laputa: Castle in the Sky .
שלא לדבר על סרטי קאובויים ואינדיאנים ו-כן - "רוקד עם זאבים".

אבל, אני בעד חומרים לעוסים אם עובדים איתם נכון, וקמרון יודע לעבוד נכון. העולם שהוא בורא מפורט ואמין, תשומת הלב שלו לפרטים הקטנים מדהימה. הגיבור שלו מאבד מסת שריר במהלך הסרט, כראוי למשהו שמבלא את רוב זמנו בתור ראשו. כיוון שהוא מרותק לכיסא גלגלים קמרון יוצר אפקט של רגלים דקות ומצומקות כפי שאכן קורה אצל נכים המשותקים בפלג הגוף התחתון.
הפלורה של העולם, היצורים השפה, הכל מושקע מאוד ויפהפה.
המשחק מעולה, התחושה שהוא יוצר שהעולם של האווטרים הרבה יותר צבעוני חי ומרגש לעומת הבסיס בו בני האנוש חיים.
בקיצור, ההשקעה ניכרת והאפקט הקולנועי כל כך סוחף ומושלם. קמרון כמו ססיל בי דה מיל יוצר קולנוע גדול מהחיים.

A Serious Man

הסרט החדש של האחים כהן הוא יצירה גיאונית שמצד אחד מזמינה פרשנות אבל בו זמנית מערערת את היסוד לכל שיח.

הסיפור הטראגי-קומי מתרחש בסוף שנות ה-60, הגיבור לארי גופניק הוא מין נעבך חביב ששום דבר לא הולך לו. הכל מתחיל עם פגישה עם תלמיד קוריאני שרוצה לערער על ציון. כשהוא בא הביתה הוא רואה שהשכן מנכס לעצמו חלק מהחצר, אשתו רוצה לעזוב אותו לטובת חבר משפחה, הבן שלו צריך אותו רק בשביל לסדר את האנטנה על הגג, ואח שלו חיי על חשבונו, ומידי פעם מסבך אותו בצרות עם שלטונות החוק, מה שבעיקר פועל לטובת חברת עורכי הדין שהוא מעסיק.

בצר לו לארי פונה לרבנים בעצה. אלא שכל ביקור אצל רב משאיר אותו עם יותר שאלות מאשר תשובות. כמו איוב הוא שואל את האל שאלות קשות, אבל לא ברור מהן התשובות שהוא מקבל. השתלשלות הארועים מכאן מרגישה כמו בדיחה קוסמית על חשבונו. לארי שמעדיף את הבטחון של המתמטיקה מוצא את עצמו מתמודד יותר עם תורת הכאוס והחתול של שרדינגר. גם סוף הסרט, מותיר אותנו בסוג של פארדוקס, ומבלי לגלות יותר מידי, אפשר לאמר שלא ברור בסוף אם החתול חי או מת?

New Moon

יש מילה אחת שמסכמת את הסרט: רע.
זהו סרט נפלא לכל מי שמחפש קומדיה, ולא בגלל שהסרט מתכוון להיות קומי. אבל השילוב בין סצנות מגוחכות, משחק גרוע, ובימוי חסר השראה יוצר סרט מצחיק יותר מ"סופרבאד". העלילה של הספר מלכתחילה מאוד בעייתית. הרי הגיבורה סובלת מבעיה קשה של הזדקנות, היא חגגה עכשיו יום הולדת 18.

אדוארד רוב הסרט מופיע כמין רוח רפאים שמזהירה את בלה לא לעשות שטויות. מה שכמובן גורם לבלה לגלם את הבלונדינית המטומטמת שרצה לכיוון של הרוצח הסידרתי כמו בכל סרט אימה סוג ד'. ולו כדי לפגוש את רוח הרפאים של אדוארד. זה מאוד מתסכל אותי כבחורה שבלה כל כך חסרת מוח ותושיה ושכל הזמן אחד מהגברים צריך לבוא להציל אותה.

את מקומו של אדוארד כמציל התורן תופס ג'ייקוב, שסובל כנראה מאלרגיה קשה לחולצות. במקום שתיקות ומבטים מלאי ערגה הסרט מכיל לא מעט סצנות אקשן, כנראה בנסיון להפוך אותו לבלוק בסטר. למרבה הצער זה בא על חשבון התפתחות הגיונית של הדמויות בסרט. והעריכה הגסה לא ממש עוזרת לפיתוח הדמויות. כמו למשל סצנה מגוכחת בסוף הסרט שמראה את בלה ואדוארד בעתיד רצים בסלאו מו ביער.

הדבר הכי טוב בסרט הוא הפסקול אלא שהוא לא עובד טוב עם הסרט, למעט סצנה אחת ביער לצלילי תום יורק:

http://www.zshare.net/audio/6996460929e089d5/

http://www.youtube.com/watch?v=P7nz6-UVrmU

בשורה האחרונה: מאכזב קשות.

Naked Kitchen

הסרט, ששמו המקורי אגב הוא Kitchen, עוסק במנאג' א' טרואה של שני גברים ואישה. הסרט מתחיל עם זוג שחוגג שנת נישואים ראשונה, הבחור עוזב את העבודה כדי להגשים את חלומו להיות טבח. לאשה יש חנות שמשיות שנדמה לי שהיא עצמה מאיירת. היא מעוניינת בתערוכה של כלי חרס ומתגנבת פנימה למוזיאון סגור ושם היא פוגשת בחור צעיר ונאה שמצלם אותה. הם מתחבאים יחד מאחת העובדות בגלריה והקרבה ואור השמש גורמים להם לאבד את הראש ולממש את התשוקה ביניהם. באותו הערב האישה חוזרת לביתה רק כדי לגלות שהזר מהמוזיאון הוא השף הצרפתי שיעזור לבעלה לפתוח את המסעדה, ושבעתיד הקרוב הוא עתיד לגור עימם.

מדובר בסרט מסוגנן מאוד מבוים בצורה יפהפייה, אבל מאוד מינורי. יש מעט מאוד רגש ורומנטיקה בסרט, והאווירה בו מאוד מתוקה ונאיבית למרות הנושא. הסרט לדעתי מיועד פשוט לבחורות שאוהבות דברים יפים, ואני לא מדברת על השחקן ג'ו ג'י הון, שמשחק את הזר במוזיאון, אלא על הבגדים בסגנון הוינטאג', הרהיטים, כלי ההגשה מחרסינה, ובכלל כל העיצוב של הסרט, התאורה, תמונות הסטיל שהדמויות מצלמות, האוכל שהן מבשלות. הכל מוקפד עד הפרט האחרון. אפילו הרקע של הכתוביות בסוף, הסכו"ם שמאויר כטבעות העץ בשולחן האוכל. בקצור לכול מי שאוהבת לעיין במגזינים כמו Marie Claire Idées.

Shadows in the palace

זהו סרט ראשון של במאית מאוד מבטיחה, שעוסק בחיי הנשים בארמון בתקופת הג'וסון. מדובר בנשים שכולן כביכול "נשואות" למלך. אסור להן לשכב עם גבר שאיננו המלך, וכל בחורה שתיתפס תוצא להרוג מיד. בינתיים הן מתחזקות את הארמון ומבצעות את כל המלאכות.

הסיפור מתחיל כשהמשרתת הנאמנה של פילגש המלך נמצאת מתה. הפילגש זה עתה ילדה בן זכר, שכנראה יהפוך ליורש של המלך כיוון שהמלכה האם לא ילדה בן עד כה. הפילגש חוששת שברגע שהילד שלה יוכרז כיורש היא תהפוך מיותרת, ואולי גם תומת. בינתיים הרופאה שמצאה את הגופה מתחילה לחקור את המות, למרות שנראה שמדובר בהתאבדות, היא חושדת שהבחורה בעצם נרצחה. גורמים שונים מנסים להשתיק את החקירה, אבל היא מסרבת לחדול. מה גם שעל גופתה של המשרתת נמצאו סימנים שהיא ילדה ילד זה מכבר.

הסרט שמתחיל כסרט מתח תקופתי סטנדרטי, הופך בהדרגה לסרט אימה עם כמה סצנות ברוטליות שקשה לשכוח כמו ב"שבעה צעדים" וסוף מפתיע. הדגש בסרט הוא על האכזריות של השיטה שמשעבדת את הנשים הללו בגוף ובנפש ומדכאת את התשוקות שלהן.

Rough Cut or A Movie Is A Movie

זהו אחד הסרטים הקוריאנים הטובים ביותר שיצא לי לראות בשנים האחרונות. מדובר בסרט דל תקציב שצולם במשך שישה ימים בלבד, על ידי במאי שזהו סרטו הראשון. ועם זאת מדובר בסרט פנומנלי, הדוק, מפתיע ומקורי. התסריט, נכתב על ידי קים קי דוק, והסרט גם הופק על ידו.

הסרט בעצם מתכתב עם ז'אנר סרטי הגנגסטר הקוריאני ועם היחס בין קולנוע למציאות. במרכזו שני גיבורים, שחקן אלים שאף שחקן לא מוכן לשחק מולו, וגנגסטר שחולם להיות שחקן. הגנגסטר מקבל הצעה מהשחקן לשחק לצידו ומציב כתנאי את הדרישה, שקטעי האקשן והמכות יהיו אמתיים.

הגנגסטר בסרט אגב ניקרא גם-פה שפירושו המילולי הוא "גנגסטר" בקוריאנית, וכוכב הקולנוע ניקרא סו-טא במעין עיוות של המילה האנגלית Star. הם לבושים גם באופן סימבולי כמו Spy vs Spy במאד מגזין. הגנגסטר כולו בשחורים, וכוכב הקולנוע בלבן. אבל זהו השחור הלבן היחיד שיש בסרט.

הסרט מספק בידור טוב, קטעי אקשן אנרגטיים ומרהיבים שבוצעו ברובם על ידי כוכבי הסרט עצמם (קאנג ג'י ואן וסו ג'י סופ המופלאים), וגם לא מעט חומר למחשבה על ההבדל בין שני הגיבורים, שהבימוי המסוגנן מדגיש באמצעות שימוש בהשתקפויות, מסך מפוצל, ולא מעט סימבוליזם. יש כאן עבודת בימוי מאוד מוקפדת ומושקעת שעובדת לטובת האימפקט הרגשי של הסרט ולא נגדו כפי שקורה לפעמים בסרטים מסוגננים יתר על המידה. המטאפורות והסימבוליזם הכבד בסרט הם רק נקודת המוצא, הם בונים ומנתצים את ציפיות הצופה באופן מאוד מתוחכם.

The Chaser

מותחן פסיכולוגי שבמרכזו משחק מוחות בין שוטר לשעבר שהפך לסרסור, ורוצח סידרתי המחסל נערות ליווי. הסרט היה הצלחה מסחרית פנומנלית ב2008 ולדעתי מאוד בצדק. הסרט בנוי כולו על כתפיהם של שני השחקנים הראשיים שעושים עבודה מדהימה, הוא כתוב טוב, ואין בו רגע דל, והוא מצליח לשבור את המסכמות של הז'אנר.

השוטר שמצוי בחובות, דואג למקור פרנסתו לאחר ששתיים מנערות הליווי שלו נעלמו מבלי להותיר עקבות. הוא שולח את השלישית ששוכבת חולה בבית להיפגש עם לקוח. ובדיעבד מגלה ברשומות שמדובר באותו לקוח שהזמין את הנערות הקודמות לפני שנעלמו. השוטר לשעבר חושד שמדובר ברשת שחוטפת נשים, ומנסה להתחקות אחר הלקוח המסתורי.

האבסורד בסרט הוא שזהותו של הרוצח ידועה די מהתחלה והוא אפילו נלכד על ידי המשטרה ומשוחרר לאלתר בהעדר ראיות אף על פי שהוא הודה בפשעיו. הפסיכופת, שמשוחק על ידי הא ג'ונג וו, הוא בחור שנראה על פניו מאוד דהוי ונורמלי, הוא מביע מעט מאוד רגש בסרט והמשחק המאופק דווקא מדגיש את הפן המצמרר שבדמות. אין כאן טובים בסרט, המשטרה מושחתת, התקשורת מעוותת והשוטר לשעבר יותר דואג למקור פרנסתו מאשר לבנות שהוא מסרסר. גם הפוסטר מדגים יפה את טשטוש הגבולות בין הרודף לנרדף. השוטר לשעבר לא הרבה יותר טוב מהפסיכופת, הוא נאלץ לנקוט עמדה בדיאלקט מול הרוצח כמעין תוצאת לוואי של המראה שהרוצח שם בפניה של החברה.

The Guard Post

הסרט שידוע גם בשם GP506 עוסק במוצב שמירה בגבול בין דורם לצפון קוריאה שכל החיילים בו למעט אחד נמצאו מתים בנסיבות מאוד חשודות. הסרט הוא חצי סרט מתח חצי סרט אימה שמנסה לפענח את השתלשלות האירועים שהובילה למותם של החיילים. הסרט עוסק בעיקר בדינמיקה בין החיילים במוצב ובאינסטינקט ההישרדות האנושי.

בתחילת הסרט קבוצה של חוקרים צבאיים מגיעה למוצב, בבוץ ובגשם כדי לגלות בו מרחץ דמים לא ברור. החקירה נחשבת לרגישה במיוחד כיוון שאחד החיילים במוצב היה בן של איש צבא מאוד בכיר. ברור שלא מדובר בהתקפה מבחוץ, והגופות עצמן משום מה מרוטשות לבלי הכר. אחד החיילים נמצא חסר הכרה כשבידו גרזן, וגם יש פיסה מוקלטת בה הוא מודיע שכל אנשי המוצב חייבים למות. על פניו זה נראה מקרה של חייל שאיבד את שפיות דעתו ויצא בהתקפה רצחנית על שאר חיילי המוצב.

הסרט מזכיר קצת את החשוד המידי ואת משחק המחשב Silent hill. יש כאן לא מעט שחקנים שנותנים הופעה מאוד כריזמטית ומחשמלת, והסרט כתוב ובנוי היטב עם לא מעט טוויסטים והפתעות. בקיצור מומלץ מאוד, מותחן פסיכולוגי אפל וחזק.

200 Pound Beauty 미녀는 괴로워

זהו סרט קוריאני קליל ומבדר שהיה שובר קופות ענק במולדתו. הגיבורה האנה היא זמרת עם קול פעמונים הסובלת מעודף משקל ולכן היא מסתפקת בלתת את קולה לכוכבת חתיכה וגמישה, בשם אמי, שאינה מסוגלת לשיר ולו כדי להציל את חייה. יש לה אבא עם דמנציה בבית אבות, וכדי להחזיק את עצמה ואותו היא מתפרנסת גם משיחות סקס. בין המשוחחים מנתח פלסטי שלא מסוגל לגעת באשתו מרוב שהוא ניתח אותה, וזקוק ל"עידוד" טלפוני.

האנה מאוהבת בחשאי במפיק המוזיקלי של אמי, סאנג ג'ון. סאנג ג'ון מתייחס אל האנה בעדינות והתחשבות, ולכן לא ברור לה אם יש לו רגשות כלפיה או לו. חברתה הטובה, זמרת גיבוי במופע, שגם היא סובלת מעודף משקל מטיחה את המציאות בפניה ומזכירה לה שלבחורות שנראות כמוה אין סיכוי. האנה אבל לא מתייאשת עד שאירוע מסוים משנה את דעתה: אמי, הזמרת החתיכה, מחליטה להעמיד את האנה במקומה ושולחת לה שמלת סאטן אדומה וצמודה בשמו של סאנג ג'ון. כששתיהן מופיעות ליום ההולדת של סאנג ג'ון באותה שמלה (שכמובן ניראת נפלא על אמי), סאנג ג'ון מבין שאמי שלפה ציפורניים ולוקח אותה לשיחה. האנה שהלכה לבכות בשרותים, שומעת את השיחה, בה סאנג ג'ון מזכיר לאמי שהיא צריכה להיות אסירת תודה להאנה ולרחם עליה כיוון שהיא אינה יכולה להיות בחזית הבמה.

ליבה של האנה נשבר כשהיא מבינה שסאנג ג'ון רואה בה מושא לרחמים. היא נעלמת לטובת סדרה של ניתוחים פלסטיים שהופכים אותה לבחורה יפה (הבחורה מצד שמאל בפוסטר). ואז חוזרת אל סאנג ג'ון כזמרת צעירה חדשה. השינוי במראה החיצוני של האנה משנה את האופן בו אחרים מתייחסים אליה, וגם את האופן בו היא מתייחסת לאחרים, לחברתה ולאביה למשל.

זהו סרט קומי מוזיקלי, שעושה עבודה מצוינת בלבדר ולרגש את הקהל. הביקורת היחידה שלי עליו הוא שהסצנה האחרונה בסרט מקלקלת קצת את המסרים שהסרט מנסה לשדר ומעודדת בסופו של דבר את הניתוחים הפלסטיים. אגב, התפקיד הזניק שחקנית צעירה ואנונימית, קים א-ג'ונג, למעמד של כוכבת כמעט בין לילה. זהו תפקיד שהוצע להרבה שחקניות מוכרות, שיסרבו לו כנראה משום שלא רצו להיות מזוהות כיפהפיות "פלסטיות". וקים א-ג'ונג המאוד לא מנסה הוכיחה שהיא יכולה לשאת סרט שלם על כתפיה וגם לשיר ממש טוב.

למי שצפה בLikable or Not שימו לב בסצנת המעלית לבחור החלקלק שזורק את חברתה הטובה של האנה.

לחלק הראשון של הסרט, שמתחיל בסצנה מצחיקה מאוד אצל מגלה העתידות:

http://www.youtube.com/watch?v=1lZ0gU3j20k

Ghosts Past Of Girlfriends או אקסיות לכל הרוחות

הסרט Ghosts Of Girlfriends Past הוא דוגמה מצוינת לאיך לא לעשות קומדיה רומנטית. זהו אחד הסרטים הדוחים ביותר שנתקלתי בהם לאחרונה. ומת'יו מקונוהי לא עוזר כשהוא מגלם את הדמות הראשית כטיפוס כל כך חלקלק, זחוח ומגעיל, שפשוט בא לרוצץ לו את הראש עם אבן.

הסרט מנסה להציג אותו כבחור טוב בייסודו שהפך לרודף נשים לאחר שחברת הילדות שהוא היה מאוהב בה שברה את ליבו. ואז הוא מקבל עצות מדודו הפלייבוי, שמגולם על ידי מייקל דאגלאס. וכך הוא בעצם נוקם באהובתו הראשונה בכך שהוא מנצל נשים וזורק אותן. ואיך הוא משיג את הנשים...הוא כמובן מתייחס אליהן רע. כי ידוע שזה מה שנשים רוצות.

גם הבדיחות בסרט הן כולן על חשבון הבנות שמופיעות כ"רוחות רפאים" אם כי גם מת'יו מקונוהי מתבזה באיזה שלב בבגדים ותספורת מאוד לא מחמיאים כדי להמחיש את רוח אופנת העבר, שבינתיים היא רוח הרפאים הכי חזקה בסרט.

מה שמוזר הוא שהאנשים שכתבו את הסרט הם אותם אנשים שכתבו את The Hangover והבמאי הוא מי שביים את Mean Girls. כלומר מה גרם להם דווקא כאן לאבד את שיקול הדעת? אולי היה אפשר להציל את הסרט אם היו מלהקים שחקן אחר לתפקיד הראשי? מישהו שמסוגל להראות קצת רגש, פגיעות, או כל דבר אחר שיגרום לנו להתעניין בגורל שלו. כי מת'יו מקונוהי לא משדר מספיק קסם אישי כשחקן כדי לכפר על המגרעות של הדמות ומה שהוא כן משדר עובר כמניירות עייפות.

בשנים האחרונות הקולנוע ההוליוודי לא מצליח לייצר קומדיות רומנטיות הגונות. רוב הזמן היוצרים של הסרטים הללו מזלזלים באינטלגנציה של הצופות, למשל הפסקול המוזיקלי תמיד מודבק בבוטות לסצנה ואומר לצופה מה היא אמורה להרגיש. הטקסטים של השירים לרוב מתארים במילים את הסצנה שהרגע ראינו. גם כאן הסרט תפור יחד בצורה כל כך גסה, יש בו את כל הסטראוטיפים שניתן להעלות על הדעת וגם מעט בדיחות שגם הן לרוב ברמת הומור השרותים, שכל מה שניתן לעשות אחרי סרט כזה הוא להספיד את הז'אנר.