לא פעם אני חושבת: מה גרם לי בעצם להתמכר לדרמות מהמזרח הרחוק? פעם רוב הסדרות שציפיתי בהן היו דוברות אנגלית, מארה"ב או בריטניה, היום המצב התחלף ורוב הדרמות שלי דוברות קוריאנית, חלק יפנית ולעתים רחוקות גם מנדרינית (סדרות מטאיוואן).
יש עדיין סדרות דוברות אנגלית שאני צופה בהן ואפילו מאוד אוהבת: House, Entourage, Lost ו- Dollhouse. אבל יש משהו בסדרות הארוכות שלאורך זמן מתחיל להכזיב. סדרות כמו Heroes ו Kyle XY שהתחילו מבחינתי בהבטחה רבה אבדו עם הזמן כוח משיכה מסיבות שונות, שרובן קשורות לרמת הכתיבה.
לעומתן רוב סדרות הפריים טיים הקוריאניות והיפניות הן יחסית קצרות. הקוריאניות מונות לרוב 16 פרקים, והיפניות 11. מה שאומר שהסיפורים שלהם יותר הדוקים ויותר מספקים. אומנם כשסדרה מצליחה מאוד ברייטינג בקוריאה היא לעתים קרובות מאורכת, ואז הרבה פעמים הסדרה מאבדת קיטור והצופים מתלוננים שמותחים עד דק את העלילה. אבל עם זאת יש לדעתי יתרון גדול לסדרה שיש לה התחלה אמצע וסוף, וניתן לבנות סיפור עם רזולוציה כלשהי במקום משהו שנמתח עד דק עד שהוא מתמוסס.
לסדרות האסייתיות, בעיקר הקוריאניות, אין בושה בנוגע לשימוש במלודרמה, אדרבא לרוב הן צריכות לרסן את השימוש במלודרמה. הם אוהבים ללחוץ על כפתורי הרגש. אחד הכישורים החשובים ביותר לשחקן קוריאני, לדעתי, היא היכולת להציג בכי אמין. גם גברים וגם נשים נדרשים לבכות בסדרות לרוב יותר מפעם אחת, וכדי שזה יראה אמין הם צריכים להראות שהם מנסים לכבוש את הדמעות. בסדרות אמריקאיות לשם השוואה, לעתים נדירות מראים בכי, לא מנשים ובטח שלא מגברים. לרוב הם מתמודדים עם כאב בסטואיות או מטביעים אותו בקרטון גלידה. כשיש בכי מתפרץ בסדרה או סרט מערבי הוא בדרך כלל לאפקט קומי, הדמות הבוכה לרוב קצת נלעגת ומוצגת כחסרת רסן.
כמוכן, יש יותר דגש על רגשות של דמויות. אנחנו רואים דמויות מתייסרות ומתלבטות כשהן לבד. הסדרות הקוראניות לרוב מנצלות את הכלי הזה כדי למחזר פוטג' ישן. הפרקים הארוכים בני השעה לעתים קרובות ממחזרים חומרים בשם הרגש: דמות אחת נזכרת בערגה באינטראקציה שלה עם הדמות השנייה, כיצד הם הכירו, רבו ביחד, התקרבו זה לזה, ועכשיו כמובן נאלצים להיפרד...
הדרמות האסייתיות ושוב הכוונה כאן יותר לסדרות הקוריאניות והסיניות יותר שמרניות מבחינה מינית, ויש בהן הרבה דגש על ערכי משפחה ומה יגידו השכנים. לפעמים זה פוגם באמינות, אבל בסדרות הרומנטיות לדעתי זה מוסיף לרוב למתח המיני. כל מגע עור ולו הקטנטן ביותר בין הגיבור לגיבורה כאילו יוצר זיקוקי דינור. קרבה גופנית אינה מובנת מאליה ולכן יש יותר דגש על שלב החיזור, והגישוש הראשוני.
הסדרות האסייתיות הרבה פעמים חוטאות בהגזמה במשחק ודמויות הרקע הרבה פעמים דו ממדיות. יש הרבה פעמים רוע כמעט מוחלט, תככים מזימות וקנוניות. בעיקר בדרמה הקוריאנית ישנן לא מעט תבניות שחוזרות על עצמן, סיפורי סינדרלה עם אחות ואם חורגת רעה (יש אגדת עם מקבילה בקוריאה שבה האחות החורגת הרעה נקראת פאטצ'י), ריבועים רומנטיים עם גבר שעוזר לגיבורה, בעוד שהגיבור מגעיל אליה (אבל אנחנו יודעים שיש לו לב זהב ושהוא בעצם מתייסר ואינו יודע איך לנהוג בה אחרת) ובחורה שמנסה לגנוב ממנה את הגיבור גם כשהיא מבינה שהקרב אבוד.
כלומר על פניו מדובר בבידור פחות מתוחכם, עם דמויות סטראוטיפיות ומשחק מוגזם. אבל עם זאת התבניות עובדות וכותבים ושחקנים מוכשרים שוברים אותם קצת ומרעננים אותן. למשל הסדרה שממנה לקוחה התמונה למעלה היא סדרה בשם "בנים לפני פרחים" שמקורה במנגה יפנית והיא כבר עובדה למספר סדרות הן בטאיוואן והן ביפן שכולן זכו להצלחה פנומנלית, והשנה הקוריאנים הציגו רימייק משלהם לסדרה, שזכה גם הוא להצלחה רבה. הפעם מדובר שבסדרה שהיא בעיקר Eye Candy ואין לה יותר מידי ערך מוסף, ומה שהציל אותה בעיני היה המשחק המעולה של השחקן הראשי.
בנוגע לסטנדרטים של הפקה ולצד ויזואלי, הקוריאנים לוקחים את כל הקופה. הסדרות מצולמות כמו סרטי קולנוע לעתים קרובות בלוקיישנים יפהפים בחו"ל. יש לעתים קרובות בימוי מעניין, עם אסתטיקה מיוחדת או העמדה מעניינת של שוטים. למשל דמות של דבר ואישה יושבים ומשוחחים במסעדה, אחד מהם ממוסגר בתמונה במעין מסגרת עץ שחוצצת ביניהם ומצביעה ויזואלית על בעיות בתקשורת. יש בימוי שרואים בו הקפדה בעיצוב של כל פריים ופריים, דבר מדהים בהתחשב בכך שרוב הסדרות מצולמות בלחץ זמן אטומי, כשמה שמצולם משודר כשבוע אחרי.
בקיצור כמו בכול דבר יש דרמות מעולות, טובות פלוס, בינוניות ולמטה מזה. זה תלוי בתסריטאי בבמאי באנסמבל של השחקנים, אבל לא רק -- לא תמיד יש שם את הקסם. בסדרה קוריאנית שנכתבת על ידי אדם אחד מקסימום שניים מבויימת על ידי במאי אחד יש לדעתי יותר פוטנציאל להצליח כשיש להן רעיון טוב ביד, מאשר סדרה אמריקאית שתלוייה לרוב בעבודת צוות של מספר תסריטאים, ושכל פרק בה מבויים על ידי במאי אחר...
