הספר האחרון של מלקולם גלדוול הוא אחד הדברים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא בזמן האחרון. באופן כללי אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלו, גלדוול תמיד כותב מובן וברור על נושאים מורכבים, עושה קפיצות לוגיות מעניינות ומציג מחקרים עדכניים עם פרשנויות קצת לא שגרתיות. בקיצור, הוא מעודד את הקורא לחשוב.
הספר האחרון, אחרי "מצויינים" הנהדר, הוא בעצם קובץ מאמרים שהוא פרסם בניו יורקר. בין המאמרים שאהבתי במיוחד היה מאמר על ההיסטוריה של הפרסומות לצבעי שיער. כיצד בשנות החמישים יהודיה צעירה שצבעה שיער לבלונד, בתקופה שרק נערות מקהלה נהגו לעשות זאת, נסעה לבקר את הורי בעלה לעתיד. אמו של הבעל הזדעזע ולחשה ביידיש פארבס זי דה האר אור פארבס זי נישט? כלומר האם היא צובעת או לא צובעת? ומכאן יצא הסלוגן Does She or Doesn't She? שלווה בדמויות נשיות מסוג השכנה ממול, כדי לשוות לצבעית שיער חזות מהוגנת.
צביעת השיער היתה אז אמצעי אסימילציה בחברה האמריקאית הוואספית בשנות ה-50, כמו שינוי שם המשפחה היהודי. אבל בשנות ה-70 השתנו כללי המשחק כחברת צבעי השיער לוריאל ניסתה לפרוץ לשוק האמריקאי. אחת הבעיות של לוריאל היתה כיצד לשכנע לקוחות לשלם יותר עבור צבעי השיער המיובאים. את הפתרון מצאה גם קופירייטרית צעירה (גם יהודיה) שהמציאה את הסלוגן Because I'm Worth It. משפט שגילם בתוכו את השינוי המהותי במעמד האישה שהתחולל בין שתי התקופות.
אומנם לא כל המאמרים של גלדוול חזקים באותה מידה, אבל יש לא מעט פנינים כמו הפרק על ממציא "הגלולה" וכתבת הפרופיל על ניסים טאלב, מחבר "הברבור השחור". בקיצור ספר נפלא שמצליח לגרות את התאים האפורים.
