הסרט החדש של האחים כהן הוא יצירה גיאונית שמצד אחד מזמינה פרשנות אבל בו זמנית מערערת את היסוד לכל שיח.
הסיפור הטראגי-קומי מתרחש בסוף שנות ה-60, הגיבור לארי גופניק הוא מין נעבך חביב ששום דבר לא הולך לו. הכל מתחיל עם פגישה עם תלמיד קוריאני שרוצה לערער על ציון. כשהוא בא הביתה הוא רואה שהשכן מנכס לעצמו חלק מהחצר, אשתו רוצה לעזוב אותו לטובת חבר משפחה, הבן שלו צריך אותו רק בשביל לסדר את האנטנה על הגג, ואח שלו חיי על חשבונו, ומידי פעם מסבך אותו בצרות עם שלטונות החוק, מה שבעיקר פועל לטובת חברת עורכי הדין שהוא מעסיק.
בצר לו לארי פונה לרבנים בעצה. אלא שכל ביקור אצל רב משאיר אותו עם יותר שאלות מאשר תשובות. כמו איוב הוא שואל את האל שאלות קשות, אבל לא ברור מהן התשובות שהוא מקבל. השתלשלות הארועים מכאן מרגישה כמו בדיחה קוסמית על חשבונו. לארי שמעדיף את הבטחון של המתמטיקה מוצא את עצמו מתמודד יותר עם תורת הכאוס והחתול של שרדינגר. גם סוף הסרט, מותיר אותנו בסוג של פארדוקס, ומבלי לגלות יותר מידי, אפשר לאמר שלא ברור בסוף אם החתול חי או מת?
